סיורים טיולים ומתיישבים בעמק חפר ובשרון.
מדריך טיולים ומורה דרך בשרון מכפר סבא ומגדיאל עד עמק חפר וחדרה.
אזור השרון ועמק חפר הם לב ליבה של ההתיישבות הציונית במישור החוף. ההיסטוריה של האזורים הללו רצופה באתגרים כבירים – מביצות וקדחת ועד לרכישות קרקע מורכבות – שהפכו אותם בסופו של דבר לאזור הפורה והירוק שהם היום.
להלן סקירה של תולדות האזור, המייסדים וההתחלות:
1. השרון: מנוף של ביצות ומרעה לחקלאות פורחת
אזור השרון, המשתרע מנחל הירקון בדרום ועד נחל תנינים בצפון, היה ידוע לאורך מאות שנים בזכות יערות האלונים הגדולים שלו ("יער השרון") והביצות שנוצרו מחסימת נחלי החוף.
מושבות העלייה הראשונה (סוף המאה ה-19): ההתחלה המודרנית של השרון מזוהה עם הקמת פתח תקווה (1878), "אם המושבות", ולאחריה חדרה (1891). חדרה היא דוגמה קלאסית לקושי של אותם ימים: המייסדים סבלו משיעורי תמותה גבוהים בשל מחלת הקדחת (מלריה) שפרצה מהביצות הסמוכות.
הפריצה הגדולה (שנות ה-20): בתקופה זו הוקמו מושבות נוספות שהתבססו על ענף הפרדסנות, שהפך לסמל של השרון. בין הבולטות היו הרצליה, מגדיאל ורעננה. נתניה (1929): הוקמה על ידי קבוצת "בני בנימין" ונקראה על שם הנדבן נתן שטראוס. היא סימנה את תחילת ההתפתחות העירונית באזור.
2. עמק חפר: המבצע הלוגיסטי של "גאולת הקרקע"
עמק חפר (החלק הצפוני של השרון) הוא סיפור של נחישות פוליטית והתיישבותית. עד סוף שנות ה-20 האזור היה ידוע בשם "ואדי חווארת" והיה מיושב בדלילות על ידי שבטים בדואים בתוך אזורי ביצות מוכי מלריה.
המייסדים וההקמה: יהושע חנקין: המכונה "גואל האדמות". ב-1929 הוא הצליח להשלים רכישה עצומה של כ-30,000 דונם עבור הקרן הקיימת לישראל. כפר ויתקין (1930): הקבוצה הראשונה ("קבוצת העשרים") עלתה לקרקע והתיישבה במבנה אבן ישן (בית הראשונים) סמוך לשפך נחל אלכסנדר. הם חיו בתנאים קשים מאוד, ייבשו ביצות והכשירו את הקרקע לחקלאות.
התיישבות האלף: במהלך שנות ה-30 הוקמו עשרות מושבים וקיבוצים בעמק (כמו מעברות, עין החורש, כפר הרא"ה וכפר ידידיה), שהפכו את האזור לאסם התבואה והחלב של המדינה שבדרך.
3. אתגרים ודמויות מפתח
ההתחלה בשרון ובעמק חפר לא הייתה רק עניין של קניית אדמה, אלא של הישרדות:
תחום | פירוט |
ייבוש ביצות | שתילת אלפי עצי אקליפטוס וחפירת תעלות ניקוז לנחלים (כמו נחל אלכסנדר ונחל פולג) כדי להדביר את יתוש האנופלס. |
הפרדסנות | "זהב תפוזי היפו" (Jaffa Oranges) צמח בשרון. הפרדסים היוו את הבסיס הכלכלי של המושבות. |
ארכיטקטורה | רבים מהיישובים הוקמו במבנה של "חצרות" או מושבי עובדים מתוכננים, מתוך מחשבה על ביטחון ושיתופיות. |
מה מעניין אתכם להעמיק בו?
האם תרצו שנרחיב על מושבה ספציפית (כמו כפר סבא או נתניה)?
האם תרצו מידע על דמויות היסטוריות נוספות שפעלו באזור?
או אולי על מסלולי טיול בעקבות הראשונים (כמו "שביל המייסדים" בהרצליה או בית הראשונים בעמק חפר)
בית הראשונים בעמק חפר (הידוע גם כ"בית הראשונים בביתן אהרון") הוא אחד האתרים המרשימים והסימבוליים ביותר לראשית ההתיישבות באזור. הוא ניצב על גבעת כורכר הצופה על פני העמק כולו ומספר את סיפור "גאולת עמק חפר".
הנה הפרטים המרכזיים על המבנה וההיסטוריה שלו: 1. המקור: "קאסר" (ארמון) בלב השממה
המבנה הוקם במקור בסוף המאה ה-19 (סביב 1890) על ידי אנטואן בשארה טאיאן, בעל קרקעות נוצרי מלבנון. הוא שימש כבית חווה חקלאי ומרכז ניהול לאדמות "ואדי חווארת" (שמו הערבי של העמק לפני רכישתו). עבור המקומיים, המבנה המפואר יחסית לסביבתו נחשב ל"ארמון".
2. המהפך: "קבוצת העשרים"
בשנת 1929, לאחר שקרן קיימת לישראל רכשה את האדמות בעזרת יהושע חנקין, הגיעה קבוצת חלוצים ראשונה – "קבוצת העשרים".
העלייה לקרקע: ב-1930 הם עלו לגבעה והתיישבו בתוך המבנה המוזנח.
התנאים: החלוצים חיו בקומה השנייה של הבית, בעוד הקומה הראשונה שימשה לאחסון ולבהמות. האזור היה מוקף ביצות, והם סבלו מקדחת, מחסור במים ותקיפות מצד השכנים הבדואים שנושלו מהקרקע.
הבשורה: מהבית הזה יצאו החלוצים לייבש את הביצות ולתכנן את הקמת המושב הראשון בעמק – כפר ויתקין.
3. אדריכלות ושימור
המבנה בנוי בסגנון ים-תיכוני קלאסי של אותה תקופה: קירות עבים: בנויים מאבני כורכר מקומיות המספקות בידוד תרמי.
תקרות גבוהות: וקשתות המאפיינות בתי אמידים מהמאה ה-19. התצפית: מהגג ניתן לראות עד היום את המרחבים הירוקים של העמק, מה שמסייע להבין מדוע נבחר המקום כנקודה אסטרטגית לשמירה ולניהול.
כיום המקום משמש כמרכז תיעוד ומוזיאון לתולדות עמק חפר. בביקור שם ניתן לראות:
תצוגה היסטורית: צילומים, מסמכים וכלי עבודה של המתיישבים הראשונים.
תצפית פנורמית: מהגבעה ניתן לראות את היישובים הסמוכים (כמו ביתן אהרון וכפר ויתקין) ואת שיקום נחל אלכסנדר.
מסלול טיול: האתר נמצא בלב "שמורת ביתן אהרון", הכוללת גם מערות קבורה עתיקות (מערות חפר) וצמחיית חוף אופיינית.
טיפ למטיילים: אם אתם באזור, כדאי לשלב את הביקור עם הליכה קצרה למצפור ויקר הסמוך, שמציע מבט מרהיב על מאגרי המים והציפורים הנודדות בעמק.
האם תרצו שאפרט על סיפורה של קבוצת העשרים עצמה או על תהליך ייבוש הביצות בנחל אלכסנדר?
סיפורה של "קבוצת העשרים" הוא אפוס של חלוציות בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אלו האנשים שהפכו את "ואדי חווארת" המוזנח והמוכה בקדחת לעמק חפר המשגשג שאנחנו מכירים היום.
הנה הצצה עמוקה יותר לדרמה שהתחוללה שם בראשית שנות ה-30:
1. מי היו "העשרים"? הקבוצה הורכבה מחלוצים צעירים, רובם אנשי העלייה השלישית והרביעית, שהתגבשו עוד קודם לכן בעבודות חקלאיות וסלילת כבישים. הם נבחרו על ידי המרכז החקלאי וקק"ל למשימה הלאומית: להוות את ה"חלוץ" לפני המחנה הגדול של מתיישבי עמק חפר לעתיד.
2. העלייה לקרקע: ינואר 1930הם הגיעו לגבעת "בית הראשונים" (ה"קאסר") ביום חורפי. המבנה היה עזוב, מלא לכלוך וחסר חלונות או דלתות. הלילה הראשון: הם ישנו על הרצפה הקרה בקומה השנייה, בזמן שרוחות הים חדרו פנימה.הבידוד: האזור היה מנותק לחלוטין. לא היו כבישים, והדרך היחידה להגיע ליישוב יהודי קרוב (כמו חדרה או נתניה הצעירה) הייתה ברכיבה על סוסים או הליכה ממושכת בחולות ובביצות.
3. המלחמה בביצות ובמלריה – המשימה המרכזית שלהם הייתה הכשרת הקרקע. נחל אלכסנדר, שעובר בעמק, היה חסום בסחף ובצמחייה, מה שיצר ביצות ענק שהיוו מדגרה ליתושי האנופלס. עבודת פרך: החלוצים עבדו בתוך המים והבוץ, חפרו תעלות ניקוז ידניות וניקו את ערוץ הנחל. המחיר האישי: כמעט כל חברי הקבוצה חלו במלריה. היו ימים שבהם לא היה מי שיבשל או ישמור, כי כולם רעדו מחום במיטותיהם. למרות זאת, הם סירבו לעזוב.
4. המתח מול השכנים בעמק חפר:
אדמות עמק חפר נרכשו כדין ממשפחת טאיאן הלבנונית, אך השבטים הבדואים שחיו שם (שבט הערב אל-חווארת) סירבו להתפנות וראו בחלוצים פולשים. ה"קאסר" הפך למוצב ביטחוני. החלוצים נאלצו לשמור בתורנויות לילה עם נשק מיושן, כשהם מוקפים במאהלים עוינים. היו לא מעט תקריות של גניבות חקלאיות וניסיונות הצתה, אך נחישותם של "העשרים" הבהירה שהם כאן כדי להישאר.
5. מהקבוצה למושב: לידתו של כפר ויתקין
קבוצת העשרים לא נשארה לבד לאורך זמן. לאחר שנתיים של הכשרת הקרקע וייבוש חלק מהביצות, הצטרפו אליהם מאות משפחות נוספות. בשנת 1933, לאחר שהוחלט על מיקום הקבע, הוקם כפר ויתקין – המושב הראשון בעמק חפר והגדול ביותר בארץ באותה תקופה. רבים מחברי קבוצת העשרים הפכו למנהיגי המושב והמועצה האזורית שתקום בהמשך.
נקודה למחשבה: שביל המייסדים
אם תרצו לחוות את הסיפור ברגליים, ישנו מסלול מקסים שמתחיל בבית הראשונים, עובר דרך המערות והחורש, וממשיך לעבר נחל אלכסנדר וגשר הצבים. זהו מסלול שממחיש את המעבר מהגבעה השוממה אל העמק הירוק.
מעניין אתכם לשמוע על דמות ספציפית מהתקופה (כמו אברהם הרצפלד או יהושע חנקין) או אולי על הדילמות של "התיישבות האלף" בשאר חלקי השרון? שני האנשים הללו היו ה"מנועים" מאחורי המפה ההתיישבותית של ישראל, אך לכל אחד מהם היה תפקיד שונה לחלוטין: חנקין היה האדריכל של הקרקע, והרצפלד היה האדריכל של האנשים.
הנה הסיפור שלהם והקשר המיוחד שלהם לשרון ולעמק חפר:
1. יהושע חנקין (1864–1945) – "גואל האדמות"
חנקין היה איש המשא ומתן. הוא הבין שחזון של מדינה מתחיל בטאבו, ולא רק בנאומים.
המומחיות: הוא פיתח קשרים עמוקים עם משפחות אמידות בביירות ובדמשק (כמו משפחת טאיאן בעמק חפר) והכיר כל רגב אדמה וכל סכסוך גבולות במישור החוף. ההישג בעמק חפר: רכישת אדמות "ואדי חווארת" (עמק חפר) נחשבת לאחד המבצעים המורכבים ביותר שלו. הוא נלחם על הרכישה הזו במשך עשרות שנים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והצליח להשלים אותה רק ב-1929 בעזרת כספי יהדות קנדה.
המורשת: ללא חנקין, השרון ועמק חפר היו נותרים רצף של ביצות בבעלות נפקדים. הוא יצר את "הבמה" שעליה הוקמו המושבים.
2. אברהם הרצפלד (1891–1973) – "אבי ההתיישבות"
אם חנקין קנה את האדמה, הרצפלד דאג שיעלו עליה אנשים, יתקעו יתד וישירו. הדמות: הרצפלד היה דמות מיתולוגית, איש תנועת העבודה, שתמיד נראה עם כובע קסקט וחיוך. הוא נודע בכך שהיה מגיע לכל עלייה לקרקע, עוזר לסחוב את הצריף הראשון ומסיים כל אירוע בשירת "שורו, הביטו וראו" המפורסמת שלו. התפקיד בשטח: כראש המרכז החקלאי, הוא היה האיש הלוגיסטי. הוא דאג לתקציבים, לפרדות, לצריפים ולתיאום בין קק"ל למתיישבים. בעמק חפר, הוא היה זה שדחף את "קבוצת העשרים" לעלות לבית הראשונים למרות הסכנות והקדחת. החזון: הוא האמין שהגבולות יקבעו לפי המקום שבו תעבור המחרשה. הוא היה הרוח החיה מאחורי "התיישבות האלף" בשרון – מבצע בזק להקמת עשרות נקודות יישוב כדי למנוע השתלטות על קרקעות.
השילוב המנצח – הקשר בין השניים היה חיוני: חנקין פעל בחדרי חדרים, מול עורכי דין ובעלי קרקעות, בשקט ובסבלנות.
הרצפלד פעל בשטח, מול הצעירים המיוזעים, ברעש ובשירה.
סיפור קטן על השניים
מסופר שכשחנקין הצליח סוף סוף לרכוש את עמק חפר, הרצפלד לא חיכה יום. הוא מיד גייס את "קבוצת העשרים" ואמר להם: "חנקין נתן לנו את האדמה, עכשיו אתם תתנו לה חיים". הלילה הראשון של הקבוצה ב"בית הראשונים" היה מבחינת הרצפלד הגשמת חלום חייו.
האם תרצו לשמוע על "התיישבות האלף" שהרצפלד כל כך דחף אליה, או אולי על אולגה חנקין, אשתו של יהושע, שהייתה דמות מרתקת בפני עצמה (ועל שמה נקראת גבעת אולגה).
"התיישבות האלף" הייתה מבצע התיישבותי אסטרטגי ונועז בשנות ה-30 (1932–1934), שנועד לעבות את הנוכחות היהודית במישור החוף, ובמיוחד באזור השרון. השם "התיישבות האלף" נבע מהיעד המקורי: ליישב 1,000 משפחות פועלים על קרקעות חקלאיות תוך זמן קצר. בסופו של דבר הוקמו במסגרת זו כ-11 יישובים, ויושבו כ-430 משפחות, אך ההשפעה של המבצע על מפת המדינה הייתה עצומה. הנה עיקרי התוכנית והסיבות להקמתה:
1. הרקע: משבר וצורך ביטחוני
לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), הבינו בהנהגת היישוב שיש "חורים" מסוכנים ברצף ההתיישבותי. המטרה הייתה ליצור רצף יהודי בין המושבות הגדולות (כמו פתח תקווה, רחובות וחדרה) כדי למנוע ניתוק של הדרכים ולהגן על מישור החוף.
2. המודל הכלכלי: "משק עזר"
בניגוד למושבות הגדולות או לקיבוצים, התיישבות האלף התבססה על מודל ייחודי:
הפועל המייבש: המתיישבים היו פועלים שעבדו בפרדסים של המושבות הוותיקות הסמוכות.
המשק הביתי: במקביל לעבודתם כשכירים, הם קיבלו חלקה קטנה (כ-10–15 דונם) סביב ביתם, שבה הקימו רפת קטנה, לול ופרדס משפחתי. המטרה: ליצור יציבות כלכלית. אם ענף הפרדסנות יקרוס, למשפחה עדיין יהיה חלב וביצים מהמשק הביתי.
3. היישובים הבולטים בשרון מרבית יישובי "האלף" הוקמו בשרון, והם מהווים עד היום את עמוד השדרה של המועצות האזוריות באזור:
כפר הס (1933): על שם משה הס.
חרות (1930): שהוקם על ידי פועלים חקלאים.
עין ורד (1930): שהתמחה בגידול הדרים.
צופית (1933): סמוך לכפר סבא.
כפר ויתקין (בשלביו הראשונים): נחשב גם הוא לחלק מהרוח של המבצע הזה בעמק חפר.
4. האתגרים: חול, יתושים וצנע – המתיישבים, שרבים מהם היו משפחות עם ילדים, הגיעו לשטח שומם לחלוטין.
מגורים: בתחילה חיו באוהלים או בצריפי עץ דקים שדלפו בחורף.
מים: חפירת בארות הייתה המשימה הראשונה והחשובה ביותר. ללא באר, לא ניתן היה לקיים את משק העזר.
התפקיד הנשי: מכיוון שהגברים יצאו לעבוד במושבות הסמוכות כדי להביא כסף מזומן, נשות המייסדים היו אלו שניהלו בפועל את המשק, בנו את הלולים וטיפלו בבעלי החיים – הן היו עמוד השדרה של היישובים הללו.
5. המורשת: "השרון הירוק"
מבצע זה שינה את פני השרון. הוא הפך אותו מאזור של מושבות מבודדות לרצף התיישבותי צפוף של מושבים פורחים. השטחים הפתוחים שבין רעננה, כפר סבא ונתניה התמלאו בפרדסים, מה שנתן לשרון את הכינוי "אזור הפרדסים של ישראל".
זווית אישית: אם תסעו היום בכביש 403 או בכבישים הפנימיים של גוש תל מונד, תוכלו עד היום לראות את בתי הסוכנות הקטנים המקוריים (חלקם משופצים) ואת חלקות האדמה המלבניות הארוכות שמאפיינות את התיישבות האלף.
האם תרצו שנחזור רגע לאולגה חנקין (אשתו של יהושע) והסיפור המרתק שלה, או אולי נדבר על המאבק בביצות בנחל אלכסנדר?
המאבק בביצות נחל אלכסנדר הוא אחד הפרקים הדרמטיים ביותר בכיבוש העמק. נחל אלכסנדר, שבניגוד לשמו לא תמיד זרם באצילות אל הים, היה הגורם המרכזי שהפך את עמק חפר לאזור מוכה חולי ומוות לפני כמאה שנה.
כך הפך הנחל ממטרד מסוכן לעורק החיים של העמק:
1. המלכודת הגאוגרפית
נחל אלכסנדר סובל מבעיה טבעית: סמוך לים, דיונות החול חוסמות את שפך הנחל. המים המתוקים שלא הצליחו לפרוץ לים "עמדו" ויצרו ביצות ענק (כמו ביצת "החביצה"). התוצאה: בריכות מים רדודים שהיוו מדגרה מושלמת ליתוש האנופלס, מעביר המלריה (קדחת). לפני הגעת החלוצים, שיעור התמותה בקרב הבדואים והפלאחים באזור היה גבוה מאוד, והאזור נחשב ל"מקולל".
2. המבצע הלוגיסטי: "ניתוח ללב העמק"
עם עליית "קבוצת העשרים" ב-1930, המשימה הדחופה ביותר הייתה ניקוז המים. לא היה מדובר רק בייבוש, אלא בשינוי תוואי הנחל.
שלבי העבודה: חפירה ידנית: בתחילה, ללא דחפורים מודרניים, החלוצים עמדו בתוך המים המעופשים עם אתים ומסורדים. הם ניקו את קני הסוף והסחף שחסמו את הזרימה.
העמקת האפיק: כדי למנוע מהמים להציף את השדות בחורף, העמיקו את ערוץ הנחל ויצרו גדות גבוהות יותר.
פריצת השפך: אחת הפעולות ההנדסיות החשובות הייתה "פתיחת" המחסום שבין הנחל לים התיכון, כדי לאפשר למים לזרום החוצה באופן חופשי.
3. מחיר הקדחת
העבודה בביצות גבתה מחיר כבד. החלוצים עבדו ביום בביצה ובלילה רעדו מחום בצריפים או ב"בית הראשונים".
התמודדות: הרופאים של אותם ימים (כמו ד"ר הלל יפה בחדרה הסמוכה קודם לכן) חילקו כדורי כינין מרים. החלוצים נהגו לומר ש"הכינין הוא הלחם שלנו".
הניצחון: תוך שנים ספורות, בזכות עבודת הניקוז הסיזיפית, נעלמו הביצות כמעט לחלוטין. האדמה שמתחתן התגלתה כאדמה חקלאית עשירה ופורייה בצורה יוצאת דופן.
4. נחל אלכסנדר היום: מהפך ירוק
היום הנחל הוא סיפור הצלחה של שיקום סביבתי, לאחר שבמשך שנים זוהם על ידי שפכים.
גשר הצבים: הנקודה המפורסמת ביותר בנחל, שם חיה אוכלוסייה נדירה של הצב הרך. הצבים הללו הם "הדיירים המקוריים" ששרדו את ייבוש הביצות והזיהום.
פארק איטליה: קטע נחל משוקם עם מדשאות ושבילי הליכה, המנציח את שיתוף הפעולה עם קהילת יהודי איטליה בשיקום המקום.
כאשר אתם עומדים היום על גשר הצבים ורואים את הנחל זורם בשקט בין השדות הירוקים, קשה לדמיין שפעם המקום הזה היה "אזור אסור" שהכניסה אליו הייתה סכנת חיים. האם תרצו לשמוע על אולגה חנקין (האישה שעל שמה גבעת אולגה), שהייתה המיילדת המיתולוגית של האזור ושותפה מלאה של יהושע ב"גאולת האדמות"? אולגה חנקין (1852–1942) הייתה הרבה יותר מ"אשתו של". היא הייתה דמות עוצמתית, פורצת דרך ואחת הנשים המשפיעות ביותר בראשית ההתיישבות, גם אם שמה נותר לעיתים בצל של בעלה, יהושע.
הנה כמה פרקים מרתקים בחייה, שמסבירים מדוע זכתה לכבוד כל כך גדול (כמו קריאת שכונת גבעת אולגה על שמה):
1. המיילדת המיתולוגית אולגה חנקין:
אולגה למדה מיילדות ברוסיה (מקצוע נדיר לנשים בתקופה ההיא) ועלתה לארץ כשהיא כבר אישה מנוסה ועצמאית. היא הייתה המיילדת המקצועית הראשונה במושבות השרון והגליל.
רכובה על סוס: היא הייתה עוברת בין המושבות והכפרים הערביים על גב סוס, ביום ובלילה, כדי ליילד נשים.
גשר בין תרבויות: בזכות מקצועה, היא נכנסה לבתי האפנדים והשייח'ים הערבים. היא רכשה את אמונם, דבר שסייע מאוחר יותר ליהושע חנקין במשא ומתן המורכב על רכישת קרקעות.
2. "המוח" מאחורי יהושע – אולגה הייתה מבוגרת מיהושע ב-12 שנים, והיא הייתה זו שדחפה אותו להפוך ל"גואל אדמות".
אומרים שהיא הייתה הדיפלומטית האמיתית. בזמן שיהושע עסק בפרטים הטכניים, אולגה ידעה כיצד לדבר אל ליבם של המוכרים.
הם היו זוג ללא ילדים, וההתיישבות בארץ ישראל הייתה עבורם "הילד המשותף". אולגה השקיעה את כל מרצה וכספה האישי במפעל הזה.
3. הקשר לעמק חפר וחדרה אולגה הייתה מעורבת מאוד ברכישת אדמות עמק חפר ואדמות חדרה. היא חיה עם יהושע בחדרה בימיה הקשים ביותר, כשהקדחת הפילה חללים בכל יום. היא לא רק יילדה תינוקות, אלא גם טיפלה בחולים וניסתה להפיח תקווה במתיישבים המיואשים.
4. הבית על הצוק (גבעת אולגה)
הסיפור המרגש ביותר קשור לבית שבנה יהושע עבורה על הצוק מעל חוף הים של חדרה.
יהושע רצה להעניק לאולגה בית שבו תוכל לנוח ולהשקיף על הים ועל האדמות שגאלו יחד.
לצערו, אולגה נפטרה ב-1942, זמן קצר לפני שהבית הושלם. יהושע, שבור לב, לא גר בבית מעולם. המבנה המרשים הזה עומד עד היום על הצוק בחדרה (סמוך לכפר הים) ומשמש כמרכז ללימודי ארץ ישראל.
אולגה חנקין מייצגת את ה"פועלות" של העלייה הראשונה והשנייה – נשים שלא פחדו מרכיבה על סוסים, ממחלות או מבדידות, והיו שותפות מלאות לעשייה הציונית. האם תרצו שנחתום את הסקירה הזו במידע על אתר היסטורי נוסף בשרון שקשור לסיפורים האלו, או אולי על הדור הבא של המתיישבים באזור? תל קקון (Tell Qaqun) הוא אחד האתרים המרתקים והפחות מוכרים בשולי עמק חפר. הוא ניצב כזקיף על גבעה בולטת החולשת על המעבר שבין מישור החוף להרי השומרון, וסיפורו מקפל בתוכו אלפי שנות היסטוריה – מצלבנים וממלוכים ועד לקרבות הגורליים של מלחמת העצמאות.
הנה עיקרי הסיפור של התל:
1. המבצר הצלבני והממלוכי
בשל מיקומו האסטרטגי על "דרך הים" (ויה מאריס), התל שימש כנקודת שליטה מרכזית:
הצלבנים: הקימו במקום מבצר בשם "קאקו" (Caco) כחלק מקו ההגנה על מישור החוף. הסולטאן בייברס: המנהיג הממלוכי כבש את המבצר במאה ה-13, שיקם אותו והפך אותו לתחנה חשובה בדרך הדואר שחיברה בין מצרים לדמשק. שרידי המגדל המרשים שרואים היום על התל הם ברובם מהתקופה הממלוכית.
2. הקרב על קקון (יוני 1948)
זהו הפרק הדרמטי ביותר בהיסטוריה המודרנית של האתר. במהלך מלחמת העצמאות, הכפר הערבי קקון ששכן על התל הפך למובלעת מסוכנת שאיימה על יישובי עמק חפר (כמו המעפיל, עין החורש וגבעת חיים).
האיום: מהתל ירו על עובדים בשדות העמק, והחשש הגדול היה פריצה של הצבא העיראקי (שהתמקם באזור טול כרם) לכיוון הים, מה שהיה חוצה את מדינת ישראל הצעירה לשניים. הכיבוש: בקרב קשה ועקוב מדם ב-4-5 ביוני 1948, הצליחו לוחמי חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את התל. העיראקים ניסו לבצע התקפת נגד עזה עם שריון ומטוסים, אך הלוחמים נאחזו בקרקע ובלמו את הפלישה. התוצאה: כיבוש קקון הבטיח את שלומו של עמק חפר והסיר את איום ה"חניקה" של המדינה בנקודה הכי צרה שלה.
3. קקון כיום: פארק לאומי
היום האתר הוא גן לאומי המתוחזק על ידי רשות הטבע והגנים, והוא מציע חוויה המשלבת טבע וזיכרון:
המבצר: ניתן להסתובב בין שרידי החומות והמגדל הממלוכי הגדול.
אנדרטה: למרגלות התל נמצאת אנדרטה מרשימה לזכר נופלי חטיבת אלכסנדרוני בקרב על קקון. תצפית: מהפסגה ישנה תצפית פנורמית מדהימה (360 מעלות). ביום צלול אפשר לראות מצד אחד את קו החוף של נתניה וחדרה, ומצד שני את הרי השומרון וטול כרם. פריחה: בחורף ובאביב התל מתכסה בפריחה מרהיבה, כולל כלניות ורקפות בין אבני המבצר.
הביקור בתל קקון הוא השלמה מושלמת לסיפור של עמק חפר. אחרי שדיברנו על ייבוש הביצות ועל חלוצי כפר ויתקין, עמידה על התל עוזרת להבין כמה שברירית הייתה ההתיישבות הזו מבחינה ביטחונית, וכמה גבורה נדרשה כדי להגן עליה.
האם תרצו שנמשיך לסיפורו של אתר קרב אחר באזור, או אולי נחזור לסיפורי המושבות הוותיקות של השרון.
הקרבות באזור טירה, כפר הס ועין ורד במהלך מלחמת העצמאות (1948) מייצגים את אחד הפרקים המתוחים ביותר בהגנה על "המותניים הצרים" של מדינת ישראל. באזור זה, המרחק בין קו החזית בשומרון לבין הים התיכון היה קילומטרים ספורים בלבד.
הנה סיפור הלחימה בגזרה זו:
1. המצב האסטרטגי: "האצבע על הגרון"
המושבים כפר הס, חרות ועין ורד (יישובי "התיישבות האלף") נמצאו ממש על קו התפר. ממולם ניצבה העיירה טירה, שהייתה באותה עת בסיס לכוחות מקומיים וליחידות של "צבא ההצלה", ובהמשך תוגברה על ידי הצבא העיראקי שהתמקם בטול כרם.
האיום: כיבוש כפר הס ועין ורד היה מאפשר לכוחות הערביים לפרוץ לכיוון צומת רעננה או נתניה, ובכך לנתק את צפון הארץ מדרומה. חטיבת אלכסנדרוני: היא זו שהופקדה על הגנת הגזרה, כשהמתיישבים עצמם מהווים כוח מגן בקו הראשון.
2. הקרב על טירה (13 במאי 1948)
ערב הכרזת המדינה, יצא כוח של חטיבת אלכסנדרוני (גדוד 32) להתקפה על טירה. המטרה לא הייתה כיבוש קבע, אלא פגיעה בבסיס היציאה של הכוחות הערביים שהטרידו את המושבים. מהלך הקרב: הכוחות יצאו מכיוון כפר הס ועין ורד בחסות החשיכה. הקרב הפך לקשה מאוד בשל פני השטח של הפרדסים הצפופים, שהקשו על הניווט והשליטה. הנסיגה: למרות פגיעה בכוחות הערביים, הכוח הישראלי נתקל בהתנגדות עזה ונאלץ לסגת תחת אש כבדה. בקרב זה נפלו 24 לוחמים, רבים מהם נותרו בשטח (גופותיהם הוחזרו רק לאחר הסכמי שביתת הנשק).
3. כפר הס תחת אש
המושב כפר הס הפך למוצב קדמי. חברי המושב, גברים ונשים, חפרו תעלות קשר סביב הבתים ובנו בונקרים.
החיים בצל המלחמה: הילדים והבלתי-לוחמים פונו ליישובים עורפיים יותר, בעוד המגינים נשארו לשמור על הרכוש והאדמה.
ההפגזות: המושב ספג הפגזות חוזרות ונשנות מצד הצבא העיראקי שישב בגבעות שמעל (אזור קלקיליה וטירה).
4. סוף המלחמה והעברת טירה לישראל
באופן מפתיע, טירה לא נכבשה בקרב בסופו של דבר. היא עברה לידי מדינת ישראל במסגרת הסכמי רודוס (1949):
במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, בוצעו חילופי שטחים (מה שנקרא "המשולש").
הצבא העיראקי נסוג, והלגיון הירדני העביר את השליטה בטירה לידי ישראל תמורת שטחים באזור דרום הר חברון.
מהלך זה הרחיק את הגבול מהמושבים כפר הס ועין ורד והעניק למדינה את ה"עומק" האסטרטגי המינימלי במישור החוף.
הנצחה באזור- כיום ניתן לבקר במספר אתרים המנציחים את הקרבות הללו:
האנדרטה בכפר הס: מנציחה את בני המושב ואת לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות הגזרה.
יער המגינים (סמוך לעין ורד): מקום שבו ניתן לראות את קו התפר ההיסטורי וללמוד על הקרבות שעיצבו את גבולות השרון.
האם תרצו לשמוע עוד על חטיבת אלכסנדרוני ופעילותה בשאר חלקי השרון, או אולי לעבור לסיפור אחר על יישובי גוש תל מונד. תל מונד הוא סיפור של חזון כלכלי ופילנתרופי שהפך ליישוב משגשג. בניגוד למושבות העלייה הראשונה או ליישובי "התיישבות האלף" שהוקמו על ידי תנועות מיישבות, תל מונד הוקם כיוזמה פרטית של קבוצת משקיעים ציונים מאנגליה.
הנה הנקודות המרכזיות בסיפורו של המקום:
1. המייסד: הלורד אלפרד מונד
היישוב נקרא על שמו של אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט), יהודי-בריטי שהיה תעשיין עשיר, שר בממשלת בריטניה וציוני נלהב.
לאחר ביקורו בארץ עם חיים ויצמן ב-1921, הוא החליט שצריך להוכיח כי חקלאות בארץ ישראל יכולה להיות עסק כלכלי ורווחי.
ב-1929 הוא הקים את "חברת מטעי ארץ ישראל", רכש כ-2,500 דונם באזור שהיה אז שומם לחלוטין (אדמות "ואדי פאליק"), והחל בנטיעת פרדסים.
2. חזון "עיר הגנים"
תל מונד לא תוכנן רק כחווה חקלאית, אלא כמרכז ליישובי הסביבה. הקמת הבתים (1931): הבתים הראשונים נבנו עבור הפועלים והמומחים החקלאים שעבדו בפרדסי הלורד. המרכז האזורי: תל מונד הפך ללב של "גוש תל מונד", שכלל את המושבים שהוקמו מסביבו (כפר הס, חרות, עין ורד ותל צור). הוא סיפק להם שירותי חינוך, בריאות ותרבות.
3. "וילה מלצ'ט" ובית הלורד
אחד המבנים המרשימים באזור הוא בית הלורד (כיום מוזיאון לתולדות תל מונד). זה היה בית המנהלה של חברת המטעים ומרכז החיים של היישוב. המבנה שיקף את האדריכלות המודרנית של התקופה והיה מוקף בגנים מטופחים, בהתאם לחזון הבריטי של הלורד מונד.
בנו של הלורד, הנרי מונד (הלורד מלצ'ט השני), המשיך את דרכו של אביו וטיפח את הקשר עם היישוב.
4. אתגרים ביטחוניים
בשל היותו מוקף בכפרים ערביים עוינים (כמו טירה וטול כרם), תל מונד סבל מהתקפות רבות, במיוחד בתקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939). חברי היישוב הקימו מערך שמירה הדוק, והמקום שימש כבסיס אימונים חשוב של ה"הגנה" באזור השרון.
במהלך מלחמת העצמאות, כפי שציינו קודם בהקשר לכפר הס, תל מונד היה חלק מקו ההגנה הקריטי על מישור החוף.
5. תל מונד כיום
מה שהחל כ"מושבת פועלים" ומרכז חקלאי, הפך ברבות השנים למועצה מקומית איכותית השומרת על צביונה הירוק.
הפסל של הלורד מונד: בכיכר המרכזית ביישוב ניצב פסלו של הלורד, כשהוא משקיף על היצירה שהקים.
מרכז תיעוד: ב"בית הלורד" פועל כיום מוזיאון מרתק המספר את סיפור הגוש כולו, עם צילומים נדירים ומוצגים מאותם ימים.